החלטה בתיק ה"פ 47642-01-12

שאלת סמכות עניינית בקשר עם תובענה למתן צו למסירת חזקה, בחלק ממקרקעין שתופסים המשיבים בהוד השרון, אשר, לטענת המבקשת, הופקעה לצורכי ציבור.

המבקשת גורסת כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה מכוח הוראת סעיף 8 ב פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) - 1943 (להלן: "הפקודה").

המשיבים טוענים, בין השאר, לחוסר סמכות עניינית. לטענתם אין מדובר בהפקעה לפי הפקודה, שאז אמנם הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי (סעיף 2 בפקודה), אלא בהפרשה לצורכי ציבור של הקרקע שבמחלוקת, מכוח תוכנית איחוד וחלוקה. במקרה שכזה נתונה הסמכות לבית משפט השלום שהוא המוסמך לדון בענייני חזקה ושימוש במקרקעין (ס' 51 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984), כאשר אין הוראה מיוחדת בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התו"ב"), המשנה מסמכותו הכללית האמורה של בית משפט השלום.   

סבורני כי הדין עם המשיבים, ואכן אין לבית משפט זה סמכות עניינית.

המבקשת עותרת לתפיסת חזקה לפי סעיף 8 בפקודה. התוכנית, שמכוח הוראותיה המבקשת עותרת, היא תוכנית לאיחוד וחלוקה של מקרקעין, הכוללים את חלק המקרקעין נושא התובענה. כך עולה מתקנון התוכנית וכך ניתן גם להיווכח מטבלאות ההקצאה שצורפו לתוכנית. דין הוא שנטילת קרקע לפי תוכנית איחוד וחלוקה איננה בבחינת הפקעה לפי הפקודה, ואין מדובר אלא בדרך נוספת להקניית קרקע לרשות, (ר' הוראת סעיף 26 בחוק התו"ב).

אמנם בסעיף 12 בתקנון התוכנית נאמר " הפקעות ורישום: השטחים המסומנים בתסריט לצרכי צבור יופקעו וירשמו על שם המועצה המקומית הוד השרון, כחק", אולם, אין בשימוש במילה "יופקעו" כדי להביא את  נטילת הקרקע בענייננו לכלל הפקעה. מלכתחילה לא היה מקום לראות בהפרשה האמורה משום הפקעה, וכל שהיה בתוכנית הוא הפרשה לצורכי ציבור מכוח תוכנית איחוד וחלוקה. ממילא, אפילו פירסמה המבקשת הודעה לפי סעיף 5 ו-7 בפקודה, עדיין אין הדבר מלמד כי נעשתה הפקעה כדין, במובחן מאיחוד וחלוקה תוך הפרשה לרשות המבקשת.

אכן, פרק ח' בחוק התו"ב עוסק בהפקעות, ובכלל זה בתפיסת החזקה, אך בענייננו, כאמור, אין מדובר בהפקעה אלא בהפרשה לצורכי ציבור, לפי פרק ג' סימן ז' באותו חוק, שעניינו " תוכניות לאיחוד וחלוקה בהסכמה או שלא בהסכמה". פעולות שכאלה אינן נעשות אפוא לפי הפקודה, אלא במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 125 בחוק התו"ב, שעניינו בהכנת תוכנית לצורכי רישום, ורישום מחדש של המקרקעין לטובת כל המשתתפים בתוכנית, ובכלל זה הפרשות לצורכי ציבור לטובת הרשות. בתום הרישום מופרשים המקרקעין לצורכי ציבור על שם הרשות, ואם מסרבים המחזיקים להעביר את החזקה בהם לידיה, פתוחה בפניה הדרך לפנות הליכים לסילוק ידם. תביעה שכזו מעצם טיבה היא תובענה אזרחית המוגשת לבית משפט השלום המוסמך בענייני חזקה ושימוש.

הדברים דלעיל עולים בקנה אחד עם דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 2996/06 ישראל שלום נ' מע"צ (18.10.06 לא פורסם) כדלקמן:

ואולם, פרשנות מהותית של העברת הסמכויות תגרוס לטעמי, כי חוק בתי המשפט נתכוון "להכניס סדר" במערכת הסמכויות, כך שענייני חזקה ושימוש יידונו ככלל בבית משפט השלום, ואילו מה שנראה כמרכז הכובד הקנייני, הבעלות, הותיר המחוקק לבית המשפט המחוזי. שנית, גם איני סבור, בלא שאקבע מסמרות, כי את סעיף 14ב(2) לפקודת הפרשנות היה מקום לפרש כ"מקבע" באשר לסמכויות, וזאת במבט צופה פני עתיד להבדיל מפעולות ספציפיות שבעבר שתוקפן בעינו. שלישית, אם ישאל השואל - כאמור - האם בענייננו עסקינן לאמיתו בחזקה ולא בבעלות, והרי המדובר בצעד שסופו בעלות במהרה, אף אנו נשיב לו, כי לכאורה אכן כך, ומכאן  התלבטות מסוימת, אך ההכרעה בסופו של יום כמדיניות שיפוטית, היא לראות את הצעד הנוכחי במקומו ובזמנו, ועניינו העברת חזקה. לענין זה מסייע לנו מבחן הסעד, שהוא 'פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך ...' (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך  (טרם פורסם) (השופט גרוניס)). הסעד במקרה דנן הוא תפיסתה המיידית של החזקה, ואם כן בא הוא בגדר 'תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין' לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, וזאת הגם שהמדובר בשלב מקדים להעברת הבעלות במקרקעין. זו הדרך שהתווה חוק בתי המשפט. כמדיניות משפטית, אפשר לנקוט דרך זו, שהרי אין כל פגיעה במבקשים; יומם השיפוטי יהא להם בשופי בבית משפט השלום, ואדרבה - להלכה מכל מקום - המדרג הערעורי  שלפניהם יהא רחב יותר (ערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה). כך מושג גם הפיקוח השיפוטי בכגון דא, שעל הצורך בו עמד השופט אמיר תוך שזכויותיהם של המבקשים נשמרות במלואן."

ראו גם לצורך ההשוואה דברי כב' השופט י' שינמן בה"פ 8856-07-09 עירית ראשון לציון ואח' נ' מזובר (26.1.10, לא פורסם), המסתמך על רע"א 2996/06 הנ"ל:

ככלל שאלות שעניננן חזקה במקרקעין, דינן להתברר בבית משפט השלום מכוח  הוראותיו הברורות של סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984);

נשאלת השאלה האם אנו נזקקים לפק' הקרקעות לצורך תפיסת חזקה בקרקע שהופקעה, לפי חוק התכנון והבנייה ולדעתי התשובה הינה שלילית.

ס' 190 (א) לחוק התכנון והבנייה מורה לנו, כי רק במקרה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור),

אלא שבס' 190 (ב) לחוק התכנון והבנייה, נקבעו באופן ברור ומפורש הוראות מיוחדות, לעניין תפיסת החזקה ווהוראות הסעיף מורות לנו להבדיל מס' 8 לפק' הקרקעות המפנה את הרשות לבית המשפט, כי במקרה זה אין צורך כלל "בצו" וכי הזכות הכניסה "אינה מותנית בצו של בית משפט".

 משלא חל ס' 8 לפק' הקרקעות חל הדין הכללי, המורה לנו כי בעניני תפיסת חזקה ידון בית משפט השלום.

אני לכשעצמי סבור, כי כיום כמדיניות שיפוטית, מקום בו מבוצעת הפקעה בכלל, וללא קשר לשאלה על פי איזה חוק בוצעה ההפקעה, ומתעוררת שאלה של מסירת חזקה, הסמכות היא של בית משפט השלום גם אם למשל ההפקעה בוצעה לפי פק' הדרכים.

אין כל הגיון כי אזרח אחד שהופקעה לו קרקע לצורך דרך, לפי פקודת מסילות הברזל (הגנה ופיתוח) -1943 (להלן: "פק' הדרכים"), יפנה לבית משפט השלום ואזרח אחר שגם לו הופקעה קרקע לפי פק' הקרקעות, יפנה לבית משפט המחוזי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהפקעה לצורך דרך לפי חוק התכנון והבנייה. "

לא עומדת אפוא למבקשת הזכות לנקוט הליכים לפי הפקודה, וממילא אין סמכות לבית משפט זה ליתן את הסעד המבוקש של תפיסת החזקה לפי ס' 8 בפקודה.

משאין לבית משפט זה סמכות עניינית, יש להעביר התובענה לבית משפט השלום.